קול, דימוי וזיכרון הטרור: הקולנוע הישראלי העלילתי בתקופת האינתיפאדה השנייה

Research output: Contribution to journalArticlepeer-review

Abstract

המחברת חוקרת ייצוגים קולנועיים של טראומת פיגועי הטרור. לדבריה, הקולנוע הישראלי הפופולרי הדחיק והדיר את פיגועי הטרור הן ברמה הוויזואלית (צילום מרחוק, גופות לא נראות) והן ברמה הקולית (קול הפיצוץ שנעלם). הדחקה והדרה אלה אינן מאפשרות לפיגוע הטרור להפוך לזיכרון קולקטיבי פוסט-טראומטי של העבר. כלומר, נמנעת הידיעה המאוחרת של אירוע קטסטרופלי והפיכתו לזיכרון פוסט טראומטי. לכן המציאות הטראומטית של פיגועי הטרור בקולנוע זה היא של מציאות של אנטי-זיכרון, שהמבנה שלו מונע ממנו מלהפוך לזיכרון, גם אם הוא זכרון מאוחר. המחברת טוענת כי בניגוד לרוב הקולנוע הישראלי הנרטיבי-פופולרי, הפרויקט הקולנועי-טלויזיוני "מבטים" (2002-2005), המורכב מסרטים קצרצרים בני שלוש דקות, מנסה להתמודד עם מלכודת הזמן של האנטי-זיכרון בעיקר באמצעות הערוץ הקולי, המדגיש את המקריות והפתאומיות של פיגוע טרור Refereed/Peer-reviewed
Original languageHebrew
Pages (from-to)71-88
Number of pages18
Journalישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות, חברה
Volume14
StatePublished - 2008

IHP publications

  • IHP publications
  • Collective memory
  • Motion pictures -- Israel
  • Psychic trauma
  • Terrorism
  • Terrorism in motion pictures
  • אבנים (סרט)
  • דיסטורשן (סרט)
  • זיכרון קולקטיבי
  • טראומה נפשית
  • טרור בקולנוע
  • ללכת על המים (סרט)
  • מבטים (פרויקט של סרטים קצרצרים)
  • פיגועי טרור
  • קולנוע ישראלי
  • קרוב לבית (סרט)

RAMBI Publications

  • Rambi Publications
  • Al-Aqsa Intifada, 2000-
  • Intifada, 1987-1993
  • Motion pictures -- Israel

Cite this