קול היד האחת

"ביקורת הזן המזוייף" ראה אור ביפנית ב-1916, ובמהלך שנות השבעים פרסם הופמן, בשני חלקים, את תרגומו האנגלי. כעת ראה אור נוסח עברי נעים וצלול שדרור בורשטיין יצר מתוך האנגלית והופמן ערך. התוצאה דומה לשורת מגדלי קלפים של חידות-ופתרונות. למה מגדלים? משלוש סיבות. הראשונה נעוצה בקואנים עצמם, שיש להם לעתים קרובות צורה של דו-שיח, והם מורכבים משאלה ותשובה, כלומר חידה ופתרון, שהקשר ביניהם מסתורי. למשל: "נזיר שאל את המורה אומון: מה זאת אומרת 'כל הפלאים נחבאים בגרגר אבק'? אומון ענה: אורז בתוך קערה, מים בתוך דלי." השניה נעוצה ב"תשובות", שמהדהדות את החידתיות של הקואן: ההרגשה היא שהתלמיד משיב למורה בחידה על חידה. והשלישית נעוצה בהופמן, שלא הסתפק בתרגום הקואנים והתשובות אלא הוסיף להן "הערות" שאמורות להבהיר את משמעותם במונחים מערביים יחסית, אם כי אפשר להניח שבשביל רבים מקוראי הספר גם בהערות הללו יהיה משהו חידתי ומתסכל. החידתיות הזאת - או הפרדוקסליות - אינה מקרית. היא ביטוי לעיקרון יסוד של הזן, שמצד אחד נאמן לתפיסה שהעולם הוא אשליה ואין, וכל ההבחנות שכביכול מגדירות אותו - כגון אני/אתה, סובייקט/אובייקט, מורה/תלמיד - הן מדומות, ומצד שני לגישה שאפילו האין הזה מדומה ומתעתע, והעולם הוא בעצם כמות שהוא, על כל ההבחנות המרצדות בו: אני אני ואתה אתה. תלמיד הזן מתבקש להפנים את הכפילות הזאת ובה בעת להתגבר עליה: להכיר את תעתועי השכל האנושי אך לא להתפתות להם. העולם מתגלה בדרך זו כמרחב שאין בו שום מסתורין, רק דברים כמות שהם - בלי שום מהות, אלוהים, אמת אחרונה, שיטה או תיאוריה שמסבירים את קיומם. רשת הקואנים "סופגת" כביכול את החידתיות מהעולם, והוא נותר זך ונקי כתינוק. המשמעות מתגלה בהעדר משמעות. המהות - בהעדר מהות. סוד ההוויה - האין. וסוד האין - הדברים הגלויים לעין, ללא פרשנות המעיקה עליהם.