קץ האנושות

המשפט האחרון בספרו האחרון של דרק פרפיט, On What Matters, נושא אופי דרמטי כיאה למשפט סיום של כרך עב כרס ואולי גם כסיכום של עבודת חייו של פילוסוף: "אם אנו בעלי החיים הרציונליים היחידים ביקום, הרי חשוב עוד יותר אם יהיו לנו צאצאים במשך ביליון השנים שבהן הדבר עשוי להיות אפשרי. חלק מצאצאינו עשויים לחיות חיים ולברוא עולמות, שאף שלא יעלה בידם להצדיק את סבל העבר, הם יוכלו לספק לכולנו - כולל לאלה שחוו את הסבל - טעם לשמוח על כך שהיקום קיים" (2017). בכוונתי במאמר זה להתפלמס עם פרפיט ולהציע עמדה נגדית שעל פיה קץ האנושות אינו אירוע שכשלעצמו צריך להדאיג אותנו. אין אני כופר בכך שהדאגה של פרפיט היא כנה מבחינה פסיכולוגית ומוסרית, אך טענתי תהיה שהיא מבוססת על תפיסה מטא-אתית של ערכים הרחוקה מלהיות מובנת מאליה. על כן הוויכוח על קץ האנושות אינו ויכוח פסיכולוגי או אתי, אלא פילוסופי-מושגי. קץ האנושות יתברר כמבחן מעניין, אולי המבחן האלטימטיבי, לתפיסות מתחרות על טיבם של ערכים בכלל (מתוך המאמר)