שיתוף פעולה בין ארגונים פלסטיניים וישראליים בחברה האזרחית

במחקר זה ביקשנו להציץ לתוך חוויית השותפות של מנהלי ארגונים ישראליים ופלסטיניים בחברה האזרחית, הרוקמים יחד מיזמים משותפים. שאלות המחקר עוסקות בתפיסותיהם של מנהלי הארגונים את חוויית השותפות ביניהם ובבחינת הקשיים העומדים מולם ודרך התמודדותם עמם. הספרות עוסקת בהרחבה בשיתוף פעולה בין ארגונים שונים, אך מעטים הם המחקרים שעסקו במישרין בשותפות שנרקמה במהלך ההיסטוריה בין ארגונים ישראליים ופלסטיניים, הרוצים להוביל לשינוי המציאות בין שני הצדדים. המחקר הוא מחקר איכותני, וכלי המחקר הוא ראיון מובנה למחצה. המדגם כלל עשרה מנהלי ארגונים: חמישה ישראלים וחמישה פלסטינים. בניתוח הממצאים עלו ארבע תמות מרכזיות: הלגיטימציה החברתית לשיתוף פעולה בין הארגונים; האי-שיוויון בין הארגונים הישראליים לפלסטיניים; יחסי כוח בשיתוף הפעולה; ההקשר החברתי-פוליטי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מסקנות המחקר מצביעות על חוויית שותפות מורכבת שהמנהלים נאלצים להתמודד איתה. נמצא שחוויית השותפות נעה בין התנגדות לבין התעניינות או אדישות. בהקשר של שאלת השוויון ויחסי הכוח בין הארגונים הישראליים לפלסטיניים נמצא, שההבדלים בתקציבים וברמת הכשרת הצוות, מחסום השפה ומגבלות התנועה יוצרים אי-שוויון ומפרים את האיזון. הפרת האיזון עשויה לבוא לידי ביטוי בדומיננטיות של הצד הישראלי ביוזמות משותפות ובהיקף הפעילות שהצדדים עשויים לקבל על עצמם בשלביהן השונים, החל בייזום הפרויקט וכלה ביישומו. סוגיות אלה מלמדות עד כמה מורכב שיתוף הפעולה בין הארגונים. מחקר זה תורם אפוא ידע חדש על שיתוף הפעולה בין ארגונים הפועלים במציאות של קונפליקט מתוך הפרספקטיבה של מנהלי ארגונים. (מתוך המאמר)