תחושות מטפלים ותגובותיהם להתאבדות של מטופל: [סקירות]

רקע: מטפלים שחוו התאבדות של מטופל שהלם מדווחים כי זו אחת החוויות המכאיבות ביותר שחוו כאנשי מקצוע. יש חשיבות רבה לשאלת קיומו של קשר בין החוויה הקשה שחווה המטופל לבין תפקודו הרגשי והמקצועי, בעיקר סביב טיפולו במטופלים בעלי סיכון אובדני. מטרה: להבין את מאפייניה של חוויית המטפל לנוכח התאבדותו של מטופל שהיה בטיפולו טרם מות; להבין כיצד לשפר את כושרם של המטפלים בהתמודדותם עם מקרה התאבדות של מטופל; לגבש דרכים לסייע למטפל להתאושש מהחוויה, בד בבד עם המשך עבודתו; לבחון האם התאבדותו של המטופל משפיעה על המטפל במישור המקצועי: באופן הערכת הסיכון ובטיפול במטופלים המצויים בסיכון להתאבדות. שיטות: סקירת הספרות המקצועית הרלוונטית, הן מישראל והן מרחבי העולם, מאז תחילת שנות האלפיים, ועיבוד המידע והנתונים ביחס לתגובותיהם של גורמי בריאות הנפש, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, להתאבדות מטופל. ממצאים: כשליש מקרב גורמי בריאות הנפגש עלולים לחוות התאבדות של מטופל במהלך שנות עבודתם. חיילים, בדומה לכלל האוכלוסייה, נוטים לפנות לגורמי בריאות הנפש ולרופאים במהלך השנה שקדמה למותם ואף סמוך למותם. התאבדותו של מטופל משפיעה על המטפל באורח ניכר, הן במישור הרגשי, בתחושות כגון כאב, אשמחה אי-מסוגלות וספק מקצועי, והן סביב פרקטיקות התנהלות, דוגמת שימוש מוגבר בהדרכה ובהתייעצות, רישום שמרני יותר, הטיית קשב ונטייה לאשפז. מסקנות: הכרת התופעה תתרום לשיפור היערכותם של מטפלים לחוויה המכאיבה הנלווית להתאבדותו של מטופל, זאת לצד סיוע ממוקד בהתאוששות ממנה. הסקירה מעידה על נחיצותו של המשך מחקר בשאלה, האם חוויית התאבדותו של מטופל משפיעה הל המטפל במישור המקצועי: באופן הערכת הסיכון ובטיפול במטופלים המצויים בסיכון להתאבדות. (מתוך המאמר)