האיסור המוחלט של עינויים ויחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל: ההיית או חלמתי חלום? - עמדתו של המשפט הישראלי בסוגיית שיטות החקירה המיוחדות

המאמר סוקר את מדיניות החקירות של השב"כ ואת הפיקוח המוחל עליה על ידי המערכת המשפטית, ודן בהתאמתה של המדיניות להתחייבויותיה הבין-לאומיות של מדינת ישראל, ובמיוחד לאופיים המוחלט של האיסורים החלים על עינויים ועל יחס בלתי חוקי אחר במשפט הבין-לאומי. אנו מראים במאמר כי לבעיות הקשורות לפן הנורמטיבי של הקונסטרוקציה המשפטית שנוצרה בנושא זה בדין הישראלי אשר מאפשרת הישענות על הגנת הצורך במקרים שאינם עולים כדי עינויים לפי סעיף 1 לאמנה נגד עינויים מתלוות גם בעיות קשות בשלב הפיקוח החיצוני על חקירות – השב"כ. חשיבות מיוחדת נודעת בעינינו בהקשר זה להמלצתה של ועדת טירקל, אשר טרם יושמה במלואה, בדבר תיעוד חזותי וקולי, שכן הדבר עשוי לסייע למנגנון בירור התלונות לפקח באופן יעיל על יישומו של איסור העינויים באותם מקרים שבהם נטענת טענת הצורך או כאשר קיים חשש שננקטו אמצעים בלתי חוקיים. יתר על כן, אנו סבורים כי בכל מקרה שבו חוקרי שב"כ מעלים טענה בדבר הגנת הצורך בקשר להפעלת אמצעי חקירה בלתי חוקיים יש לפתוח בחקירה עצמאית. ההצטברות של מכלול תנאים בעייתיים לרבות חקירה בתנאי בידוד מן העולם החיצון, העדר פיקוח חיצוני יעיל על הנעשה בחדרי החקירות, ואמון בלתי מסויג של מערכת אכיפת החוק בחוקרים מעלה את השאלה אם האיסור המוחלט שהוטל על עינויים ויחס בלתי חוקי אכן מתקיים הלכה למעשה גם בחדרי החקירות שלנו. החלק הראשון של המאמר עוסק במוחלטוּת האיסור החל על עינויים ויחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל במשפט הבין-לאומי ובמשפט הישראלי, ובשאלות ההגדרתיות הנלוות לכך. החלק השני עוסק בניסיון של בג"ץ ושל היועץ המשפטי לממשלה "לרבע את המעגל" ולהחיל סייג פלילי מצומצם לצד האיסור, והחלק השלישי סוקר את היקפו של הסייג שנוצר הלכה למעשה, ואת הקשיים שהוא מעלה בכל הקשור להתאמת המשטר המשפטי הקיים בישראל לדין הבין לאומי. החלק הרביעי של המאמר מציע - את תובנותינו באשר לנקודות התורפה של המצב הנורמטיבי הנוהג בישראל בנוגע לאיסור העינויים. (מתוך המאמר)